נדחתה בר"ע על ההחלטה שמאסר עולם שנגזר בבי"ד צבאי אין משמעו בפועל עונש מאסר של 20 שנה

השופט ע' פוגלמן:

           האם עונש מאסר עולם שנגזר על המבקש על ידי בית המשפט הצבאי בלוד משמעו בפועל עונש מאסר לתקופה של עשרים שנה? שאלה זו עמדה להכרעת בית המשפט לענינים מינהליים (כב' השופטת א' הלמן), וזה השיב עליה בשלילה. להכרעתו זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנינו.

רקע עובדתי

1.        ביום 8.5.88 הרשיע בית המשפט הצבאי בלוד את המבקש בעבירות של חברות ופעילות בהתאגדות אסורה, נשיאת נשק, החזקת נשק, ושותפות לזריקת רימון, כל אלה עבירות לפי תקנות 85(1)(א), 58(ג), 59(א) ו-58(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: תקנות ההגנה). הרשעת המבקש, אזרח ישראל, יסודה בפעולות שביצע במסגרת ארגון החזית העממית לשחרור פלשתין. כפי שנפסק, המבקש פעל ביחד עם אחר לקידום המטרות החבלניות של הארגון, והיה שותף מלא לרכישת כלי נשק ורימוני יד שנמסרו לפעילי טרור. עוד נקבע כי יש לראות במבקש כ"עבריין עיקרי" בפעולה של זריקת רימון לתוך אוטובוס "אגד" שנסע מרמלה לתל-אביב, אשר רק בדרך נס לא התפוצץ. על המבקש נגזר עונש כולל של מאסר עולם, והוא מרצה את עונשו מאז מועד זה.

           ביום 28.12.05 - לאחר עתירות קודמות שהגיש בנושא שחרורו המוקדם אשר נמחקו לבקשתו - פנה המבקש לועדת השחרורים שליד כלא גלבוע בבקשה לקיים דיון בשחרורו על תנאי ממאסר, לפי סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר). המבקש נענה ביום 16.1.06 על ידי המשיב כי כל עוד לא נקצב עונשו, עניינו לא יעלה לדיון לפני ועדת השחרורים. נוכח תשובה זו פנה המבקש ביום 20.2.06 בעתירת אסיר לבית המשפט לענינים מינהליים בנצרת, וביקש להורות לועדת השחרורים לדון בבקשתו לשחרור מוקדם. העתירה נדחתה, ומכאן בקשה זו שלפנינו.

טענות הצדדים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        לטענת המבקש, עונש מאסר העולם שהוטל עליו, משמעו עונש מאסר של עשרים שנה. טענה זו סומך המבקש על הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) שזו לשונה:

           המבקש טוען כי הוראת סעיף 41 לחוק העונשין חלה על הרשעתו בעבירות לפי תקנות ההגנה, נוכח הוראת סעיף 34כג לחוק העונשין הקובעת כי "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה". כן מפנה המבקש להוראת הסיפא לתקנה 68 לתקנות ההגנה הקובעת כי "... פרט למה שנקבע באופן אחר, יחול החוק הפלילי הכללי של ישראל ביחס לעבירות על התקנות האלה כשהן נדונות או יש לדון עליהן כן". לשיטת המבקש, מכיוון שהעבירות בהן הורשע אינן נושאות בצידן מאסר עולם כעונש חובה, הרי נוכח הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, עונש המאסר המרבי אותו ניתן היה להטיל עליו הוא של 20 שנה. את טענתו זו תומך המבקש גם בהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, לפיה "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין", ובהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המבקש אף טוען כי כאשר נגזר דינו לא ערער על כך, נוכח סברתו כי מדובר בעונש מאסר של 20 שנה.

           מכיוון שלשיטת המבקש עונש מאסר העולם שהוטל עליו הוא למעשה עונש מאסר של עשרים שנה, הרי על ועדת השחרורים המיוחדת (כהגדרתה בסעיף 1 לחוק שחרור על תנאי ממאסר) לדון בבקשתו לשחרור מוקדם; זאת משום שחלפו, זה מכבר, שני שלישים מתקופת מאסרו, כנדרש בהוראת סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, שזו לשונה:

3.        המדינה טוענת, כטענת סף, כי היה על המבקש להעלות טענותיו לפני ערכאת הערעור - בית המשפט הצבאי לערעורים, ולא בגדרי עתירת אסיר. לגופם של דברים טוענת המדינה כי עונש מאסר העולם שהוטל על המבקש הוא מאסר עולם "כלשונו" - קרי, לכל ימי חייו (להלן: מאסר עולם בלתי קצוב). לשיטת המדינה, הוראת סעיף 41 לחוק העונשין לא חלה על עניינו של המבקש, אשר הורשע, בין היתר, בעבירה על תקנה 58 לתקנות ההגנה, שעונשה מיתה. לשיטתה, קובע החוק הישראלי מדרג לחומרת העבירות, בהתאם לעונש המוטל על מבצען. הוראת סעיף 41 חלה רק על עבירות שהעונש בצידן הוא מאסר עולם או פחות מכך. אין היא חלה על עבירות שהעונש שניתן להטיל על מבצען הוא מיתה, או מאסר עולם חובה. המדינה טוענת עוד, כי הפרשנות לה טוען המבקש תביא לתוצאות בלתי הגיוניות, לפיהן בעבירות חמורות רבות (כדוגמת אלה המנויות בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י - 1950; להלן: חוק לעשיית דין בנאצים) ניתן יהיה להטיל על מי שהורשע בביצוע עבירות - ולא נגזר עליו עונש מוות - עונש מאסר מרבי של 20 שנה. נוכח עמדתה זו של המדינה - כי על המבקש הוטל עונש מאסר עולם בלתי קצוב - נטען כי בדין נדחתה בקשתו להביא את עניינו לפני ועדת השחרורים המיוחדת כדי שתדון בשחרורו המוקדם, שכן עונשו טרם נקצב, כנדרש בסעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. הוסף כי בידי המבקש לפנות לועדת שחרורים מיוחדת כאמור בסעיף 29 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, כדי שתמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשו.

4.        בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את העתירה. נקבע כי הוראת סעיף 41 לחוק העונשין אינה חלה מקום בו נקבע לעבירה עונש חמור ממאסר עולם. כך הוא בהרשעה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה אשר העונש בצידה הוא של "מיתה או אותו עונש פחות מזה". נקבע כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקש אינה מתיישבת עם תכלית הוראת החוק, ובפרט נוכח ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 41 לחוק העונשין; עם הגיונו של הדין הפלילי; ועם מדרג העבירות שנקבע בדין.

גדר המחלוקת

5.        המערער הורשע בעבירות על ארבעה סעיפי עבירה שבתקנות ההגנה. מכוח שניים מסעיפים אלה ניתן להטיל עונש של מאסר עולם, אותו גזר בית המשפט הצבאי: תקנה 58 לתקנות ההגנה אשר העונש המוטל על מבצעה הוא "מיתה או אותו עונש פחות מזה, אשר בית-המשפט יצווה עליו"; ותקנה 59 לתקנות ההגנה אשר העונש המוטל על מבצעה הוא "מאסר עולם או אותו עונש פחות מזה, אשר בית-המשפט יצווה עליו". המוקד לבחינה הינו אפוא, "מאסר העולם" שהיה מוסמך בית המשפט הצבאי לגזור מכוח ההוראות האמורות - האם זהו עונש מאסר עולם בלתי קצוב, או שמא מאסר בן 20 שנה. שאלה זו עומדת להכרעתנו בהליך זה. תשובה לשאלה זו משליכה במישרין על גדר סמכותה של ועדת השחרורים להיזקק לבקשת המבקש לשחרור על תנאי ממאסר. ככל שמדובר במאסר עולם בלתי קצוב, ועדת שחרורים אינה מוסמכת לדון בבקשת המבקש לשחרור על תנאי לפי סעיף 5 לחוק, שכן עונשו טרם נקצב.